שנה טובה ושונה

בתרבויות רבות, ערב השנה החדשה הוא זמן שבו אנשים מהרהרים על כשלונותיהם בשנה החולפת ומקבלים על עצמם להשתנות לטובה. כך זה גם במסורת היהודית – ראש השנה הוא הראשון בעשרת ימי תשובה, המסתיימים ביום כיפור. ואכן, בעברית למילה "שנה" קשר אטימולוגי למילה "שינוי" – שתיהן נגזרות מן השורש שנ"י. 

שינוי אינו דבר קל. הוא דורש מאיתנו להתמודד עם מציאות שאינה תמיד נעימה. במילותיו של דיוויד בואי, כדי להשתנות אנחנו צריכים "להסתובב ולהתייצב מול הזר". אותו "זר" יכול להיות דרך חדשה, השקפה חדשה, אנשים שונים מאיתנו, או כל פן של עצמנו שבעבר התעלמנו ממנו. אם לא נסתובב ונתייצב מולם, אנו עלולים לפספס הזדמנויות להשתנות. 

בואי לא הפסיק להמציא את עצמו מחדש, בכך הוא היה אמן. שלושת הסרטונים למטה, כל אחד מהם מעשור אחר, הם רק מבחר קטן מהפרסונות השונות שלו ומהסגנונות הרבים שהחליף. אבל אפילו הוא הכיר בכך ששינוי הוא דבר מפחיד. לדעתי, הפחד מהזר הוא בדיוק מה שמבטא הגמגום במילה "Changes" בפזמון השיר. 

אני מאחל לנו שבשנה הבאה יהיו לנו הצניעות להכיר בצורך שלנו להשתנות והאומץ להתייצב מול הזר. 

בברכת שנה טובה ושונה, 

אלי

אנשים גדולים

לפני כמה דקות נודע לי שבמבי שלג הלכה לעולמה.

במבי הייתה קטנת גוף, אבל גדולה בכל המובנים החשובים: אמיצת לב, יצירתית, אנושית, מלאת להט, ובעלת אמונה בבני אדם וביכולתם לפעול יחד כדי ליצור עולם טוב יותר.

אבל במבי הייתה לא רק אדם גדול. היה לה חוש ריח מפותח גם לגדולתם של אחרים. נזכרתי במעלה זו בפעם האחרונה שראיתי את במבי, לפני כמה שבועות, כאשר ראיינו יחד מועמדים לתכנית לפיתוח מנהיגות. אחרי אחד הראיונות היא הסתובבה אליי ואמרה: "אני יודעת שהביקורת העצמית של המועמד הזה נראית ממש פתולוגית, אבל זה אחד שיזיז הרים". אני בטוח שהיא צודקת. הרי היא הכירה את התכונות האלה מקרוב.

אתגעגע מאוד לשילוב הנדיר שהיה אצל במבי, בין ביטחון בדרכה המוסרית ובין הקשבה לקולות אחרים משלה. יחסרו לי התבונה שלה, החום, האנרגיה והאופטימיות. אבל יותר מהכול, תחסר לי הגדולה שלה.

יהי זכרה ברוך.

בהשוואה למה?

לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה פרסם משרד הביטחון בשבוע שעבר את מספר הנופלים. הספירה כוללת את חללי כוחות הביטחון שנפלו בקרבות או במילוי תפקידם, וכן אזרחים שנהרגו במלחמות או נרצחו בפעולות טרור. היא כוללת גם את מי שנפלו בתקופת היישוב לפני הקמת המדינה – משנת 1860 ואילך.

על-פי נתוני משרד הביטחון, מספר הנופלים עומד כיום על 23,447.

המספר גדול ואיום, ואינו סופר את הכאב שנגרם לאלפי נכי צה"ל או ל-16,307 המשפחות השכולות.

אחד השיעורים הגדולים שלמדתי מפרופ' סימור פוקס ז"ל, ממייסדי מכון מנדל למנהיגות, הוא שכאשר כמדובר במספרים, צריך תמיד לשאול "בהשוואה למה? האם זה הרבה או מעט? " מספר כלשהו, כשהוא לעצמו, אינו גדול או קטן. הרי קטן וגדול, מעט והרבה, הם מושגים יחסיים. לכן, הסיפור שאתה מספר על מספר כלשהו תלוי במספרים האחרים שאתה בוחר בתור נקודות ההשוואה שלך.

היום, הסיפור שאני בוחר לספר משווה בין מספר הנופלים במערכות ישראל לבין מספר יהודי קייב שנרצחו על-ידי הנאצים ביומיים בלבד, בעיר ובגיא הסמוך, באבי יאר, ב-30-29 בספטמבר 1941 – עוד לפני ועידת ואנזה, ניסוח הפתרון הסופי או הקמת מחנות ההשמדה. ביומיים אלו נרצחו, על-פי נתוני יד ושם, 33,771 יהודים.

כשאעמוד דום היום, אתמקד בתחושת ההערכה ובהכרת התודה שיש לי לאלה שנפלו עד היום, ולאלה שמסכנים את החיים היום, כדי שלעולם לא יהיה עוד באבי יאר.

מספרים אסטרונומיים, סיפורים קטנים

בברכה שלי לחג הפסח השנה התייחסתי לקשר שיש בין לספור ובין לסַפֵּר. כתבתי: "גם כשאנו סופרים וגם כשאנו מספרים אנו מארגנים דברים ברצף.

אבל לספר סיפור הוא להעניק משמעות לרצף". כשמדובר בזיכרון נרצחי השואה, המספרים מקשים על הענקת המשמעות. המספרים בלתי נתפסים: 6 מיליון יהודים, 1.5 מיליון ילדים, 1.1 מיליון באושוויץ, 33,771 ביומיים בבאבי יאר. עוד ועוד מספרים אסטרונומיים, שקשה בכלל לדמיין אותם, שלא לדבר על להעניק להם משמעות.

הקושי הזה הוליד ניסיונות יצירתיים (ולעתים מעוררי מחלוקת) לייצג את מספר הנרצחים באמנות, לדוגמה באמצעות כפתורים או פותחני פחיות, וכך לסייע לנו לדמיין אותם ולהעניק להם משמעות.

באופן אישי, אני מעדיף להפוך את הכיוון של חיפוש המשמעות. במקום לנסות להמחיש את מספר הנרצחים, אני מחפש את הסיפורים של היחידים שמהם המספרים הגדולים מורכבים. דווקא בפרטים הקטנים של סיפורים אישיים אני מוצא במה להיאחז ולהתחיל לעכל את גודל האסון.

השנה, כשאעמוד דום ואשמע את הצפירה לזכר נרצחי השואה, אתמקד במספרים שבלעדיהם לא הייתי כאן היום: מספר הקילומטרים מאנטוורפן לדנקרק; מספר השעות שהיו לסבא להתארגן משמיעת ההודעה על התקדמותו המהירה של הצבא הגרמני לקו החוף ועד ליציאת הספינה האחרונה מדנקרק לבריטניה; כמות הכסף שהיה לסבא בכיס, שהספיק כדי לשכנע את קברניט הספינה להעלות אליה אותו ואת משפחתו הצעירה, אף שכבר אסור היה להשיט נוסעים אזרחים. עוד ועוד מספרים קטנים, שבלעדיהם היו סבא וסבתא ודוד יוסף מצטרפים למספרים הבלתי נתפסים.

לספור ולספר

"אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים" 

(מן ההגדה של פסח)

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם ... שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה (ויקרא כ"ג 15)

שתיים ממצוות חג הפסח לכאורה אינן קשורות זו לזו, אבל מתברר שיש להן יסוד משותף. מצווה אחת מורה לנו לספר ביציאת מצרים. האחרת מורה לנו לספור שבעה שבועות מפסח ועד חג השבועות. 

לפעלים סָפַר וסִפֵּר שורש משותף. ההבדל בין הפעלים הוא שהראשון שייך לבניין קל, והשני – לבניין  פִּעֵל. לעתים קרובות, השימוש בבניין פִּעֵל מסמל גרימת פעולה (לעומת עשייתה). מכאן, שהשפה העברית רואה בסיפור צורה מועצמת של ספירה, או, אם תרצו, פעולה המבקשת שמה שהדובר מספר יִסָּפֵר על-ידי השומע.

הקשר בין ספירה וסיפור קיים גם בשפות אחרות, לדוגמה "count/recount" באנגלית, "compter/raconter" בצרפתית, והמילה "raconteur" שמשמעו בשתי השפות "מספר סיפורים".

גם כשאנו סופרים וגם כשאנו מספרים אנו מארגנים דברים ברצף. אבל לספר סיפור הוא להעניק משמעות לרצף – וזה מה שהופך סיפור ליותר מסתם דבר אחרי דבר. סיפורים לא רק מדווחים על מה שקרה, אלא גורמים לנו להרגיש משהו בנוגע למה שקרה (לעוד על הקשר בין ספירה, סיפורים ורגשות, הקליקו כאן).

אני מאחל לכולנו שחג הפסח הזה יהיה הזדמנות להעניק משמעות מחודשת לסיפורים שאנו מספרים על מי אנחנו, מאין באנו, ולאן פנינו.

ומי יודע אם לרגע כזאת הגעת למנהיגות

בפרק ד' במגילת אסתר מרדכי מטיל על אסתר משימה מסוכנת: לבוא אל המלך אחשורוש בלי שנקראה אליו ולבקש ממנו לבטל את הגזרה להשמיד את כל היהודים. כמו מעשי מנהיגות רבים אחרים, המשימה דורשת מאסתר לחרוג מגבולות סמכותה וליטול על עצמה סיכון אישי. כפי שאסתר מציינת באוזני מרדכי, עונשו של מי שבא אל המלך בלי שנקרא אליו – מוות.

לנוכח הסכנה שאסתר ניצבת בפניה, דבריו של מרדכי (אסתר ד, יג-יד) נשמעים חריפים:

אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.

יש בדבריו של מרדכי שני שיעורים חשובים על מנהיגות. האחד, שכל מנהיג ניתן להחלפה. אם בעלי יכולת ההנהגה אינם מתייצבים ברגע הנכון, אחרים יעשו זאת במקומם. כאמרה המיוחסת לשארל דה גול: "בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף".

השיעור השני הוא שמנהיגות כרוכה באלתור ובאי-ודאות. דבריו של מרדכי מלאים בביטחון שזו הוראת השעה. עם זאת, גם כאשר הוא מתעקש שאסתר תסכן את חייה למען בני עמה, הוא מודה שאיש מהם אינו יכול לדעת מה תהיינה התוצאות. הוא אינו אומר לאסתר: "לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת!" הוא אומר: "וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת?". ציון זה של ספק – החלפת סימן הקריאה בסימן שאלה – הוא ביטוי לאמת עמוקה על מנהיגות.

כדברי חפץ ולינסקי:

"מנהיגות היא אמנות האלתור. אתה עשוי להיות מונחה על-ידי חזון מקיף, ערכים ברורים ותכנית אסטרטגית, אבל את מה שאתה עושה בפועל, מרגע לרגע, אי-אפשר לתכנן מראש. אתה חייב להגיב לאירועים ברגע התרחשותם. באופן מטפורי, אתה חייב לנוע הלוך ושוב מהמרפסת אל רחבת הריקודים, שוב ושוב, לאורך ימים, שבועות, חודשים ושנים. גם אם התכנית נראית הגיונית כעת, מחר תגלה את השפעותיהם הבלתי צפויות של הדברים שעשית היום, ויהיה עליך לשנותה בהתאם. מנהיגות טובה לאורך זמן דורשת בראש ובראשונה יכולת לראות מה קורה לך וליוזמה שלך בזמן אמת, ולהבין כיצד הפניות שפנית היום בדרך תשפענה על התכניות של מחר."

איזוהי דרך ישרה?

בכל מקצוע עולות שאלות של אתיקה מקצועית. כדאי להתעכב רגע ולשאול מתי שאלות אלה עולות.
 

שאלות אתיות עולות כשיש התנגשות בין מערכות ערכים. דילמות אתיות אינן בחירות בין טוב לרע, אלא בין טוב אחד לטוב אחר. כשאדם מחויב רק למערכת ערכים אחת, אין התנגשות בין ערכים ואין שאלות אתיות. אולי יש לו שאלות פרגמטיות, משפטיות, שאלות של הנהלת חשבונות או של יחסי ציבור – שאלות של איך להיראות מחויב או להסתגל למערכת ערכים שהוא לא באמת מחויב אליה. 

ליהודים שחיו באירופה הנוצרית בתקופה הפרה-מודרנית, למשל, לא הייתה בעיה אתית לגבות תשלומי ריבית מהשכן הגוי או לרמות את המגייס לצבא. מעשים אלו נחשבו מותרים על-פי ההלכה "היבשה". השאלה שדנו בה הפסקים הייתה האם יש סיבות פרגמטיות – כמו צמצום מתחים עם השכנים או עם השליט– שבגללן עדיף שלא לעשות אותם. 

בתמציתיות אופיינית, רבי יהודה הנשיא ממחיש לנו את כל זה באמירתו במסכת אבות -  איזוהי דרך ישרה שיבור לו אדם? שאלה זו מניחה מראש שיש יותר מדרך אחת. השאלה היא: איך נבחר את הישרה יותר מביניהן? 

לעומת המשורר האמריקאי רוברט פרוסט, בשירו "השביל שלא נבחר", ולעומת יהודים רבים בתקופה המודרנית, המנהיגים החרדים שמשתתפים בתכניות מנדל אינם בוחרים באופן אוטומטי את הדרך החדשה רק משום שהיא חדשה. באותה המידה, ולעומת מנהיגים חרדים בתקופות אחרות ובמקומות אחרים, הם אינם בוחרים באופן אוטומטי בדרך המוכרת והישנה רק משום שהיא מוכרת וישנה. במקום זאת, הם עומדים בצומת ומתעכבים, ושואלים את עצמם: איזוהי דרך ישרה שיבור לו אדם?

שימו לב: לא "מהי הדרך הקלה יותר", או הקורצת יותר, או המוגנת יותר, או המקובלת יותר, אלא מהי הדרך הישרה יותר – גם אם היא קשה ומסוכנת יותר.

מכון מנדל למנהיגות שם לו למטרה לסייע בידיהם של מנהיגים כאלה, לטובת עתיד החברה החרדית ועתיד החברה הישראלית כולה. המעשה הזה אינו פשוט – לא למשתתפים בתכניות ולא לנו, סגל המכון. כל אחד מאתנו צריך להתמודד עם שורה ארוכה של שאלות אתיות – על ביחד ולחוד, על שוויון בין המגדרים, על גבולות רשות הרבים ורשות היחיד, על קודש וחול.

היה קל יותר לכל אחד לוותר על הביחד ועל המפגש בין השקפות עולם ומערכות ערכים. אבל לא זו דרכנו. דרכנו היא הדרך המשותפת והמאתגרת. ומי ייתן שהדרך הזו תהיה כהמשך דברי רבי במשנה: תפארת לעושיה.

דברי הברכה שנשא ד"ר אלי גוטליב בפתיחת "בימת מנדל – איזוהי דרך ישרה: אתיקה מקצועית, מוסר, קהילה והלכה בעולמם של מנהיגים חרדים", ינואר 2016.